כשם שאנו יודעים לומר זאת כאן, כך יודע זאת היטב, גם הפסל. לפיכך, ההחלטה להתמקד בבן גוריון (כפי שיתואר בהמשך), זו החלטה אמיצה, מובחנת, מנומקת שיש עמה אמירה נוקבת אישית ואף כללית.

"הפסל מאוהב" אומרת הכותרת ומתבססת על דבריו של הפסל עצמו האומר "דוד בן גוריון הוא אהבת חיי". מתוך סיפור חייו, אשר מופיע באותה רשימה, ניתן להבין, שמיימון מעריץ את דמותו של בן גוריון, אלה הם אינם דיבורים בעלמא וגם לא קלישאות. במשך חיים שלמים, מיימון אוסף כל פריט וכל פרט מחייו, מכיר בעל פה אנקדוטות וסיפורים אישיים ופיקנטיים, אוסף ומלקט פרטי מידע ומוכן להגישם כסיפור מרתק לכל מי שיהיה מוכן להקשיב.

רוצה לומר שהעיסוק בבן גוריון כדמות לפסל, אינה מקרית, אינה נקודתית ואף אינה קורצת לאף אחד. אחרי שנים של הערצה ממוקדת לדמותו אשר אותה הוא רואה כסוג של משיח "אני לא אדם דתי אבל אני רואה בבן גוריון את משיח, רק הוא יכול היה לקבץ את כל יהודי העולם" (שם). לפיכך, לא רחק היום, והפסל החליט לתרגם את ההערצה לפסל, ליצירת אמנות, שיש בה ממין האהבה, הסגידה כמו גם הצחוק, החיוך והגרוטסקה,.
 

דמותו של בן גוריון שנוהג בכל בוקר לעמוד ראשו, נחקקה בלבבו, כדי לקום לצאת ולהתממש בדמות פסל רב ממדי אשר יותר ממה שהוא מסתיר הוא הרי מספר. הפסל שעומד קיים על הקרקע על ראשו, מוצג, בפתח צריפו של בן גוריון בשדה בוקר, לאחר שעבר מסע והוצג במקומות רבים, למעשה מסמן את סוף התהליך, מסמן מסע של חקר בלתי פוסק, אשר מלווה את הפסל, עוד הרבה בטרם גמלה בו ההחלטה לצקת את דמותו.
 

מיימון בחר בתנוחה שהפכה להיות שם דבר, סימן ההיכר הנוסף לרעמת שיער הלבנה והמתנפנפת. התופעה שהייתה ידועה בכל בית, 'בן גוריון עומד על ראשו'. הוא מפסל את בן גוריון עומד על ראשו אך מדגיש ואומר "למרות שהוא עומד על הראש הוא היחיד שרגליו באמת על הקרקע'. יצחק נבון ז"ל כותב בספרו 'באמונתו יחיה' (1998)ומעיד, שבן גוריון אכן נהג להתעמל בכל בוקר, ואף לעשות הפסקות במהלך היום ולהתעמל, הוא אף דרש מעובדיו להצטרף אליו. הוא טען ש 'אנחנו צריכים לעזור לגוף לעמוד על הראש'. נראה שאמירה זו ליוותה את מיימון, אשר ביקש להנציח את האדם הדגול, האיש המכונן, בתנוחה אשר אינה אופיינית לשליטים ומנהיגים פורצי דרך, ובכך להדגיש את דמותו הייחודית ויוצאת הדופן. האיש שעמד על ראשו, עמד על דעתו ועתה עומד כפסל שיש בו חיוך, זכרון והתרסה.

נבון מוסיף ומספר שפולה רעייתו של בן גוריון, הייתה צוחקת מכנה אותו 'משיגע" ואומרת "עומד על הראש ומעמיד את כל המדינה על הראש'. מיימון, בחר בתופעה ייחודית זו ואותה הוא מציג כמוטו בציוריו, ברישומיו, ולבסוף גם בפסל עצמו. בבחירה של מיימון בדמותו של בן גוריון כמושא לפיסול, ובתנוחה שאפיינה את דמותו יוצאת הדופן, מיימון משלב בין מיומנות גבוהה מאד ויכולת ביצוע מרשימה, ובין אהבה לדבר וביטוי של הערצה דרך יצירת אמנות, בין הומור רב  (פיסול עם חיוך), ובחשיבה יצירתית מחוץ לקופסה. מיימון יצר את 'בן גוריון שלו' ובו בזמן את בן גוריון שלנו.