israeli artist
הוא שר ונשאר – רפאל מיימון מפסל את דמותו של אריק איינשטיין
מאת: דר נורית צדרבוים
מבקר המוזיקה יואב קוטנר אמר: "אריק איינשטיין הוא יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר, אריק איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית". האמן הרב תחומי, רפאל מיימון, בחר ליצור מונומנט פיסולי של דמותו. או במילים אחרות ליצוק את רוחו ואת מורשתו של אריק איינשטיין אל פסל בן דמותו, יצוק מברונזה.
ליצור פסל של דמות הרואית שתיזכר לדורות, זה לא דבר חדש בתולדות האמנות ויתרה מזאת, זו גם לא בשורה גדולה. אנו פוגשים ברחבי העולם, בכיכרות ערים, במוזיאונים ובמקומות שונים דמויות בלתי נשכחות: אנשי ספר, מנהיגים, מצביאים ועוד. יוצקים את דמותם, מקפיאים הבעה, ומשמרים אותם בזיכרון המנטלי והחזותי. לרוב אלה הם אנשים פורצי דרך שהטביעו חותמם על האנושות. אז מה אם כן הבשורה בהנצחת דמותו הבלתי נשכחת של האיש שהחזיק בגרונו, בהווייתו, במבע עיניו, ובקולו את הזמר הישראלי האמיתי – את השפה, את הקצב ואת ההוויה?
הפסל שאותו יצר מיימון אינו בא לומר שום דבר חדש על אמנות, אינו בא להכריז על יכולות ועל מיומנות. פסל זה כן משתמש באמנות ובכלים המוכרים והמסורתיים שלה, כדי לומר משהו על אדם, על תרבות, על שיח ועל זיכרון. לא באמנות עוסק הפסל מימון, אלא משתמש בה כדי לעסוק באדם, באיש. הַפָּסַל מספר בצניעות ובאופן מסורתי ושורשי על אדם צנוע מסורתי ושורשי, מספר על הדמות הנוצרת לא פחות מאשר על יוצרו. ואין כאן מדובר ביוצר שחיפש דמות מונומנטלית כדי להאדיר את שמו שלו, מדובר ביוצר שכורע ברך באהבה ובהכנעה בפני הדמות שהייתה מונומנטלית כבר בחייה, ומבקש להנכיח אותה כזיכרון. זיכרון לארץ ישראל היפה שהולכת ומשתכחת, לשיריה היפים, לצבר האולטימטיבי, לפשטות הנהדרת, לדבקות במוכר, בישן באהוב.
אריק איינשטיין בז לאופנה ולשיגיונות הרוחות החדשות, שמר על קו לבוש קבוע אופייני ומאפיין, עבד עם אותם אנשים לאורך שנים, שמר על אותו מבע. לא ביקש להוציא ישן מפני חדש, אלא לשמור על הישן בבחינת חדש ומתחדש. כך גם הַפָּסַל, משמר את הישן ומוציא מתוכו חדש. בוחר בשיטת פיסול מסורתית, בהנצחת דמויות קלאסית, ובכך הוא מעצים את התכונות המאפיינות של הזמר האהוב, המוכר והמושר ללא הפסק. הַפָּסַל בא מצויד בפשטות גרנדיוזית (פסל ריאליסטי מברונזה) אל הפשטות הגרנדיוזית (אריק איינשטיין), מייצר מפגש שבו החומר מעיד על הרוח. רוח האיש שהיה, רוח התקופה, רוח המקום.
הַפָּסַל לא התכוון ליצור פסל אך ורק למטרת זיכרון, אלא התכוון לבטא ביצירה זו את הבחירה האישית שלו, כשהיא היא האמירה שלו. כמו אומר, אני אוהב אנשים שאהבו את הארץ, שנשמו את הארץ שהנשימו את יושביה, שהגשימו חזון והשאירו מורשת. מסיבה זו הפסל הקודם של מיימון הוא פסלו של בן גוריון עומד על ראשו ומוצב דרך קבע בחצר הצריף המפורסם של בן גוריון (בשדה בוקר). בעיני היוצר, ועל פי הבחירה הקפדנית שלו, אלה הם האנשים שמתארים ארץ ותקופה. אלא האנשים שהוא אוהב ומרגיש אליהם חיבור עמוק וגורלי.
הָפָּסַל, בוחר לעצב בחומר את דמותו של אריק איינשטיין ובכך הוא נותן מקום נוסף לרוח. רוחו של אריק איינשטיין אשר מרחפת על פני כל הימים, במילים ובשירים. הדבר המובן מאליו והנשמע ללא הרף הוא קולו של איינשטיין השר ונשאר בינינו גם כאשר דמותו הפיזית חלפה לה מן העולם. מיימון יוצר את דמותו הפיזית ובכך מאפשר לנו, ולדורות הבאים גם 'לראות את הקולות'.
